החלטה בתיק ת"א 7253-01-13

לפניי בקשה מתוקנת לסעדים זמניים ולסעדים במעמד צד אחד, שעניינם איסור פגיעה בחברה משותפת.

1.         תמצית הבקשה היא זו: המבקש והמשיבה 1 (להלן: המשיבה) התקשרו בחודש יולי 2012 ב"הסכם מייסדים" שתוחלתו שיתוף פעולה עסקי בתחום רכישת זכויות שימוש ורוחב פס לשידורים לווייניים. בהתאם להסכם, אמור היה כל צד להקצות לאחר מחצית המניות בחברה שבשליטתו, המבקש - בחברת Botffin Management Limited, חברה הרשומה בקפריסין (להלן: החברה), ולחלוק ברווחי החברות - הכל כמפורט בהסכם.

2.         לא חלפו אלא חודשים אחדים, ושיתוף הפעולה הומר בקרבות משפטיים מרים. בחודש אוקטובר 2012 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל אביב תובענה בדרך של המרצת פתיחה, להכריז על זכותה לקבל בפועל 50% ממניות החברה (ה"פ 648-10-12). כן עתרה המשיבה לסעדים זמניים שימנעו מן המבקש לפגוע בתקופת הביניים בערכה של החברה. בגדרי הדיון בבקשה הגיעו הצדדים לידי הסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין, שלפיו המשיבה תקבל את מחצית מניותיה של החברה, תוך שלמבקש הזכות למכור את חלקו בחברה לאחר, בנתון להסכמת המשיבה ולזכות הסירוב הראשונה שלה, כנקוב בהסכם.

3.         ביום 3.1.13, וטרם שהגיש הליך עיקרי, הגיש המבקש בקשה דחופה לסעד זמני ולסעד במעמד צד אחד, שיאסור על המשיבה לפעול ליצירת קשר עם לקוחות החברה וספקיה, שכן לשיטתו יש בכך כדי לסכל את עסקת המכירה של מניותיו בחברה, שעליה הוא שוקד בימים אלה. מן הבקשה עלה שכבר ביום 26.11.12 פנו המבקש והחברה לבית משפט בקפריסין וזכו לצו מניעה זמני, שיאסור על המשיבה וחברה אחרת שבשליטתה, או מי מטעמם, בין היתר, ליצור קשר כלשהו עם לקוחות החברה, או לפעול על מנת לשכנע את לקוחות החברה שיחדלו מהתקשרותם עם החברה. לטענת המבקש הצו תלוי ועומד עד להכרעה של בית המשפט הקפריסאי, אך המשיבה מפרה את הצו. על כן נדרשת לשיטת המבקש התערבות בית משפט זה, בפרט נוכח קיומו של צו המניעה הקפריסאי, מכוח חובתה של המשיבה שלא לסכל את יכולתו למכור את מניות החברה כאמור בפסק הדין בתביעה שהגישה המשיבה.

4.         בהחלטתי מיום 3.1.13 קבעתי כי קשה לראות את ההצדקה למתן צווים במעמד צד אחד, אך בכל מקרה אין מקום לברר את הבקשה קודם להגשת תובענה, שניתן יהיה לבוחנה טרם החלטה במתן הצו המבוקש. תובענה כאמור הוגשה עתה. הסעדים העיקריים המבוקשים בה הם צווי עשה וצווי מניעה קבועים, שמטרתם מניעת סיכול הפגיעה בחברה באופן הפוגע ביכולת המבקש למכור את חלקו בחברה לאחר. על אלה הוסיף המבקש סעד כספי של "100,000 ש"ח (הערכה לשלב זה)", כאמור בראש התובענה. לדבריו קשה לאמוד את היקף הנזק למכירה העתידית של מניותיו בחברה. עם זאת הוא מעריך כי השווי שבו יוכל למכור את מניותיו לאחר פחת בכ-150,000 ש"ח, או שמא - 100,000 ש"ח (המבקש נוקב עקב טעות כנראה בשני סכומים שונים - סעיפים 53 ו-55 לכתב התביעה) - סכום שניתן יהיה לאומדו ביתר דיוק רק בעתיד לבוא.

המבקש צירף עתה לתובענתו בקשה נרחבת יותר לסעדים זמניים ולסעדים במעמד צד אחד, בעיקר שכן למד לדבריו בימים האחרונים שלא רק המשיבה פועלת לנטילת לקוחות מן החברה כי אם גם בעלה, המשיב 2 (להלן: המשיב) עושה כן - נתון המצדיק לשיטתו את בירור הבקשה בבית המשפט בישראל. בקשה זו היא הנתונה להכרעתי.

5.         דין הבקשה לסעדים זמניים להידחות, בלא שאידרש לתגובת המשיבים. ממילא זה דינה של הבקשה למתן הסעדים כבר במעמד צד אחד. אבאר.

6.         לסברתי, בית משפט זה נטול סמכות לדון בחלקה הרלבנטי של תובענת המבקש, שבהקשר אליו מבוקשים הסעדים הזמניים. הסעד העיקרי המבוקש (סעיף 51 לכתב התביעה) הוא לצווי מניעה ולצווי עשה קבועים ביחס לחברה, שאין כל דרך להעריך את שוויים הכספי לעת הזו. כך עולה אף מכתב התביעה והבקשה, וכך עולה אף מאי-העלאת טענת חוסר סמכות של המבקש בתגובה לתובענה שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי - תובענה אשר תביעתו הנוכחית של המבקש היא במידה רבה תמונת מראה שלה.

            ברם בעוד שהמשיבה, בתובענתה שלה, עתרה לבית המשפט המחוזי לצווי מניעה וכן לצו לפיצול סעדים שיאפשר לה לתבוע את נזקה הכספי לאחר שיתגבש, הרי שהמבקש בתביעתו המקבילה נהג אחרת: הוא החליט להרכיב על צווי המניעה גם סעד כספי, של 100 אלף ש"ח (או שמא הסכום הוא 150 אלף ש"ח, שהרי אף סכום זה ננקב בתובענה).

[במאמר מוסגר יוער בבחינת למעלה מן הצורך כי תביעה כספית זו נחזית כמוקדמת בעליל: גם המבקש עצמו מודה הרי כי נזקיו טרם התגבשו. הוא טרם מכר את מניותיו לאיש, ואין כל דרך לדעת בשלב זה באיזה מחיר יימכרו, ומה היחס בין מחיר זה למחיר שיכול היה המבקש לקבל אילולא התערבותה הנטענת של המשיבה. נראה אפוא כי הכללת הסעד הכספי אינה אלא ניסיון לייצר לבית משפט זה סמכות לדון בתובענה. אולם כאמור, דברים אלה נאמרים למעלה מן הצורך, שכן השאלה העומדת לפתחנו בדיון הנוכחי היא האם מוסמך בית המשפט ליתן סעד כאמור, לא האם יש סיכוי שייתן סעד כאמור].

לפנינו אפוא תובענה ובה שני סעדים: צווי מניעה ועשה, שאין דרך לשום את ערכם, ותביעה לפיצוי כספי. הסמכות העניינית לדון בצווים הקבועים נתונה לבית המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית (ראו: רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שורץ, פ"ד נג(1) 670 (1999) (להלן: עניין הפדרציה); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 18 (מהדורה עשירית, 2009); סעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט)). הסמכות לדון בתביעה הכספית (הפרוספקטיבית, יש לומר) נתונה לבית משפט השלום. אין לבית משפט זה סמכות לדון בשני נדבכי התביעה גם יחד.  עסקינן בסעדים כספיים ובסעדים שאינם כספיים, ודומה כי אין מנוס מלפצל את הדיון ביחס לשניים (ראו: ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457 (1958); עניין הפדרציה; ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה (פורסם בנבו, 4.5.2003)). יוער כי הלכת הטפל ההולך אחרי העיקר אינה ישימה כאן (ראו: עניין מחאג'נה; ת"א (מח'-י-ם) 2189/08 רכניץ נ' אוליבה (פורסם בנבו, 24.3.2009)). דומה אף כי התביעה הכספית היא ממילא הטפל בענייננו.

הסעד היחיד שבית משפט זה מוסמך אפוא לדון בו הוא זה הכספי. ברור שהסעדים הזמניים המבוקשים אינם נועדים לשרת סעד כספי זה כי אם את הצווים הקבועים המבוקשים - שבהם אין סמכות לבית משפט זה לדון, ומכאן שאין מקום למתן אותם סעדים זמניים בידי.

7.         אם לא היה די באמור עד הנה, הרי ששתי סוגיות נוספות מעיבות עוד יותר על יכולתו או נכונותו של בית המשפט זה להידרש לבקשה, וזאת אפילו נתעלם מן ההערות שבפיסקה 6 לעיל.

א.         מלכתחילה ספק אם למבקש עילת תביעה אישית. הנזק המתואר נגרם במישרין לחברה, לא למבקש. נזקו בשלב הנוכחי (להבדיל מאשר בעתיד, לאחר מכירת מניותיו) הוא השתקפות של הנזק שנגרם לחברה. לבעל מניות אין מוקנית באופן רגיל עילת תביעה אישית נגד החברה, אלא הזכות לפעול להגשת תביעה בידי החברה (בדיוק כשם שעשה המבקש בקפריסין), או אם אין בכוחו להביא לפעול אצל החברה להגשת תביעה - באמצעות הגשת תביעה נגזרת (ראו: ע"א 3051/98 דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פ"ד נט(1) 673 (2004); ע"א 9014/03 גרינפלד נ' לסר (לא פורסם, 14.12.2006); עיינו: צפורה כהן בעלי מניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות 450-439 (מהדורה שנייה, כרך ג', 2010)). תביעה מטעם החברה - לא הוגשה בישראל (להבדיל מאשר בקפריסין), והמבקש הוא התובע לבדו. אשר לתביעה נגזרת - יש להקדים לה הליכים ותנאים מקדימים שלא התקיימו (ראו: תקנה 203-194 לחוק החברות, התשנ"ט-1999). בכל מקרה התביעה הנגזרת אינה מקימה עילת תביעה אישית, ואף אינה נתונה לסמכותו של בית משפט זה (ראו: סעיף 42ב(א)(2) לחוק בתי המשפט). אוסיף, כי אפילו היינו סבורים שהמדובר במקרה שבו למבקש עילת תביעה אישית, הנסמכת על הוראות חוק החברות (רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ (פורסם בנבו, 12.1.2005)), הרי שלא היה בכך לסייע למבקש: תביעה כזו ממילא אינה נחזית כמצויה בסמכותו של בית המשפט זה, כי אם של בית המשפט המחוזי, ייתכן - של המחלקה הכלכלית (סעיפים 40(5) ו-42ב לחוק בתי המשפט), ובהתאם אין אף מקום למתן צו זמני בגדרה.

ב.         המבקש לכאורה גילה דעתו זה מכבר כי הסמכות לדון בפגיעה בחברה הוא בקפריסין, וזאת חרף תניית השיפוט שבהסכם עם המשיבה. בית המשפט בקפריסין נעתר לבקשתו למתן צווים ארעיים. יש קושי בכך שהמבקש ידרוש עתה גם את התערבותו הדחופה של בית המשפט בישראל, בפרט כאשר הנימוק לכך הוא שהצו שנתן בית המשפט בקפריסין - אינו מקוים בידי המשיבה. יוזכר כי המדובר כאן בצו ארעי, שייתכן כי יתבטל, וודאי שאינו בא בגדרו של פסק חוץ שנתבקשה אכיפתו בישראל.

בהקשר האמור ראוי להעיר כי דומה שהמבקש היה ער לשאלת סמכותו של בית משפט זה לדון בבקשה. על כן הוא ראה להוסיף מיוזמתו כי בקשתו הוגשה בישראל "לנוכח הכנסתו של המשיב - בעלה של המשיבה - כשחקן חיזוק במסע הברחת הלקוחות מטעמם, וכן לנוכח התעלמותם המופגנת מצו המניעה השיפוטי הנ"ל, שהוצא נגדה בקפריסין, שכן היא ממשיכה בפניות בלתי מרוסנות מצדה ללקוחות וספקי החברה, תוך גרימת נזקים למבקש ותוך סיכון עסקת המכירה הנ"ל" (עמ' 2 לבקשה). ברם דומה כי שרבוב המשיב לתובענה לא די בו להצדיק את שכפול הדיון בבית המשפט הקפריסאי - גם לבית המשפט בישראל. בפרט נכון הדבר כאשר הצו הארעי בקפריסין רחב דיו ואוסר לא רק על המשיבה לפעול ליצירת קשר עם לקוחות החברה, אלא גם על כל מי מטעמה.

8.         מן המקובץ עד הנה עולה כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בתובענה, למצער - בנדבך שעניינו הצווים הקבועים המבוקשים. ממילא אין אפוא מקום למתן צווים זמניים, שמטרתם לשרת נדבך זה בתובענה.

9.         יצוין עוד, כי אפילו הייתי סבור שיש אפשרות לדיון בבקשה לסעדים זמניים, הרי שזו היתה נדחית לגופה על אתר, משיקול הנעוץ במאזן הנוחות: הנזק הצפוי למבקש מפעולות המשיבים הנטענות הוא כספי טהור, ובר פיצוי בכסף. המבקש טוען אמנם בלאקוניות לנזק בלתי הפיך, אך לא ביאר מה לא הפיך בו. אין כל טענה סדורה שתבסס את החשש שבמקרה שבו המבקש ימכור את מניותיו (לצד שלישי, או למשיבה עצמה, נוכח זכות הסירוב הראשונה שלה) במחיר נמוך מכפי שהיה יכול למוכרן אילולא מעשיהם הנטענים של המשיבים, לא יוכל המבקש להיפרע מן המשיבים.

10.        לשיקול האמור יש לצרף את השתהותו של המבקש, הטוען כבר מאז הגשת התובענה של המשיבה בראשית אוקטובר 2012 למהלכים פסולים שלה, עתר כבר בחודש נובמבר 2012 לצו בקפריסין שיאסור על המשיבה להמשיך בפעולותיה, ורק בחודש ינואר 2013 מתייצב בבית משפט זה ועותר בבהילות לצווים, עד כדי צורך בנתינתם במעמד צד אחד. כל זאת, כאמור, נאמר למעלה מן הצורך.